המרכז הרפואי העמק :ד"ר סופי רימברוט, מנהלת מחלקת פנימית א' במרכז הרפואי העמק, מסכמת 35 שנים במרכז הרפואי העמק.

עברתי כאן הכול – קורונה, מלחמות, רגעים קשים ושמחים. אני יוצאת מפה עם לב מלא וסיפוק גדול על הדרך, על האנשים, על השנים, על הבית הזה שנקרא "העמק" שתמיד יהיה הבית שלי".

ד"ר סופי רימברוט, מנהלת מחלקת פנימית א' במרכז הרפואי העמק, מסכמת 35 שנים במרכז הרפואי העמק. ראיון פרישה.

כשד"ר סופי רימברוט עלתה לישראל מלטביה בינואר 1990, היא לא דמיינה שתהפוך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם המרכז הרפואי העמק.

"נולדתי כאן כרופאה", היא אומרת בחיוך. "התחלתי כמתמחה במחלקה פנימית א’. סיימתי התמחות והמשכתי כרופאה בכירה ואז סגנית מנהל המחלקה, וב־2016 מוניתי למנהלת המחלקה. 35 שנים אחרי - אני נפרדת מהמקום שבו גדלתי והתעצבתי, כאדם וכרופאה".

ד"ר רימברוט, מומחית ברפואה פנימית ובעלת מומחיות ברפואת מטבוליזם עצם וסידן (אוסטאופורוזיס), למדה רפואה בלטביה ושם גם סיימה את ההתמחות ברפואה פנימית וקיבלה דרגה אקדמית בכירה בפקולטה לרפואה בריגה.

"כשהגעתי לישראל ההתחלה היתה קשה מאוד - הגענו ללא שפה למקום לא מוכר אבל ידעתי דבר אחד: אם עובדים קשה ומשקיעים - אפשר להצליח. זה המסר שתמיד רציתי להעביר גם לבן שלי, שגם הוא היום רופא צעיר. היה לי חשוב להראות לו את זה הלכה למעשה - לא במילים, אלא העשייה. זה גם המסר שאני מעבירה לכל הרופאים שבאו להתמחות אצלי במחלקה".

"רפואה פנימית - זה הלב של הרפואה"

בין אם היא מדברת על מטופלים, מתמחים או עמיתים, כל מילה של ד"ר רימברוט ספוגה באהבה לרפואה, למחלקה ולבית החולים.

"רפואה פנימית אולי נחשבת פחות נוצצת מתחומים אחרים, אבל זוהי הרפואה האמיתית. הבסיס של הכול. אנחנו מטפלים בכולם ובכל המצבים - חולים מבוגרים, מורכבים, עם מחלות רקע מגוונות, לעיתים בני מאה - ואנחנו צריכים לדעת הכול. זה מקצוע לא פשוט, אבל הוא ממלא את הלב. עם התפתחות הרפואה, הקידמה, אורך החיים המודרני, אנחנו רואים מחלות חדשות, התחום בהתפתחות מתמדת ואני צופה שדור העתיד יפרוץ גבולות".

על השאלה מה הכי אהבה בעבודתה, היא עונה ללא היסוס:

"לעזור לאנשים. לראות מטופל שמחלים. גם ברגעים הקשים ביותר, כשהיינו לצידן של משפחות ברגעי פרידה, הרגשתי שלפחות הייתי שם. זה סיפוק שלא ניתן להסביר במילים."

"רופא טוב הוא קודם כל בן אדם"

כמנהלת מחלקה, ד"ר רימברוט הובילה את פנימית א' להישגים מקצועיים בולטים במדדי איכות והדרכה.

"בשנים האחרונות כל המתמחים שלי עברו את הבחינות - מאה אחוז הצלחה. זה כל כך מרגש אותי."

היא מוסיפה בחיוך:

"היו אצלנו גם רופאים מרחבי העולם שבאו ללמוד. העברת ידע תמיד הייתה בשבילי שליחות."

על הדור הצעיר היא מדברת ברוך, אך גם בקפדנות שאפיינה אותה תמיד:

"תמיד אמרתי להם - קודם כל, תהיה בן אדם. רפואה אפשר ללמוד כל החיים, אבל חמלה, כבוד ואנושיות – זה הבסיס. זה מה שמרפא באמת."

"בית החולים זה לא הקירות - זה האנשים" 

ד"ר סופי ראתה במו עיניה במהלך השנים את בית החולים משנה את פניו. "הייתי פה לאורך כל השנים ועכשיו תנופת הפיתוח נמצאת בעיצומה. בניינים חדשים מוקמים, ציוד חדש וטכנולוגיה נוספים, זה ממלא בגאווה. בשנים האחרונות ההנהלה בראשותו של ד"ר ממן קידמה מאד את בית החולים ואת המחלקה שלי ותמיד הייתה לי אוזן קשבת. זה לא מובן מאליו."

דבר אחד לא השתנה – האנשים פה תמיד היו טובים, משפחה. בית חולים זה לא רק מבנים – זה הלב של האנשים שעובדים בו", היא אומרת בקול רועד.

"אני בת 67, והפרידה לא קלה. אני מקבלת הודעות מרופאים, אחיות, מטופלים - ולא מפסיקה להתרגש.

הרגשתי אהובה ומכובדת, וזה נתן לי כוח לבוא כל בוקר מחדש. אם אחד מהרופאים אומר לי ‘מאז שאת כאן אני מגיע לעבודה עם חיוך’ – אין אושר גדול מזה."

"העמק הוא הבית שלי"

ד"ר רימברוט מסכמת בקול שקט אך נחוש:

"עברתי כאן הכול - קורונה, מלחמות, רגעים קשים ושמחים. אני יוצאת מפה עם לב שקט ומלא. אני לוקחת איתי את כל האתגרים, הקשיים ההצלחות ובעיקר את האנשים, את הצוות שעבד לצידי, התמיכה, הפרגון, שיתוף הפעולה - אלו ההישגים שהכי מרגשים אותי. אני משאירה אחריי מחלקה מדהימה, שאני מאוד גאה בה ובכל אנשי הצוות שבה. אני עוזבת בסיפוק גדול - על הדרך שעשיתי, על האנשים, על השנים, על הבית הזה שנקרא 'העמק'".