יומני הקורונה הטור של ארשיד שיבלי, סגן אח אחראי בטיפול נמרץ


עברו הרבה ימים,

יותר ויותר חולים קשים
לא מעט הצלחות,
אך לא מעט נפטרים,
ויותר ויותר מונשמים,
הרבה מעבר למה שהנפש מסוגלת להכיל, הרבה מעבר למה שהמוח מסוגל להבין.
ובתוך כל העולם החדש הזה, המשתנה ללא הרף, משפט אחד נשאר קבוע ומהדהד כל הזמן במוחנו :
כן אנחנו יכולים !
אבל הזמנים השתנו. הקיץ חלף, את האביב אני בקושי זוכר, ואני חולם על תרדמת שלאחריה אני מתעורר, והחורף כבר עובר.
עברנו הרבה דברים,
למדנו הרבה דברים,
הבנו שהדרך עוד ארוכה ושהמלחמה לא פשוטה.
הבנו שכל רגע הוא חשוב וכל שנייה היא גורלית.
הבנו שהדרך לא קלה,
ושכל החלטה שניקח, היא לעיתים הרת גורל, גם אם היא שולית.
והיו בדרך הרבה רגעים של משבר, של כעס, תסכול וייאוש. מכך שאנחנו לפעמים עושים הכל, חושבים על הכל, נתמכים על ידי הכל. ועדיין אנחנו מאבדים אנשים.
ואז רגע אחד, אחד מתוך אינספור הרגעים. רגע של אושר עילאי, רגע שבלתי אפשרי לתאר אותו במילים.
יום רביעי, השעה עשר ושלושים.
אני ודר׳ איתמר מנוחין המדהים, מוציאים טובוס לחולה שהתעורר, שחזר לחיים, שפקח עיניים וראה מסביבו אנשים לבנים. הוא לא הגיע לגן עדן כפי שהיה נדמה לו, כי הוא ראה מלאכים. אבל אלה הם מלאכים מסוג אחר, מלאכי בשר ודם שמחייכים.
ורגע אחרי זה אני ואיתמר מסתכלים אחד על השני, העיניים מצטלבות והלבבות נמסים. ובלי לתכנן את זה, בלי לעשות הרבה חושבים, בלי להגיד אף מילה, בלי למצמץ אפילו לשנייה. אנחנו מתחבקים.מתחבקים חזק כאילו בזה הרגע ניצחנו את המחלה וגאלנו את אחרוני המונשמים. מתחבקים כל כך חזק שאת הנגיף אנחנו שוכחים. וכאילו העולם מסביבנו עצר מלכת, והנגיף ברח מהחדר במנוסה ולא יחזור בחיים.
וזעקנו בפנים, בתוכנו, בלי שאף אחד ישמע...כן אנחנו יכולים !
ובטח תתפלאו, על מה כל המהומה ? מה ההתרגשות ועל מה החגיגה ? הרי גמלנו מהנשמה בחיינו אלפי חולים בלי שום בעיה.
נכון. אתם אולי צודקים. אבל בתקופה הזאת, בעידן הזה, כל גמילה היא חגיגה, כל הצלחה היא אבן דרך חשובה מאין כמוה במלחמה. אגרוף חזק בפני המגיפה וזריקת עידוד בתקופה כל כך קשה.
על הרגעים האלה חלמנו בחודשים האחרונים. לרגעים האלה, שבהם רוחנו מתמלאת בגאווה אינסופית, חיכינו כל החיים.
אין רגע שמשתווה לרגע הזה. שבו אתה שומע מאדם שהיה מונשם ומורדם 14 ימים, את המילה הראשונה שיוצאת מפיו, מילה מהולה בקושי קל בנשימה, שיעול קטן והרבה אהבה : " תודה " !
והנה שנינו. שני גברים שראו בשלושת החודשים האחרונים את מה שלא ראו בטיפול נמרץ עשרות שנים. שני גברים שהבינו, שקבעו, שגמלה בליבם ההחלטה שזה המקום החדש שלהם, זה הייעוד שלהם וזה הבית השני שלהם. יחידת המונשמים. ואת המקום הזה הם לא עוזבים.
שני אנשים שחיו את כל הרגעים. המשמחים והעצובים. ונעו הלוך וחזור על ציר הרגשות המטורף הזה בחודשים האחרונים.
ולקחו את הכל הביתה. הלכו לישון עם התמונות, עם הפרצופים של החולים. הלכו לישון עם האזעקות ברקע, עם ריח המגיפה והתעטפו בכאב המטפלים.
וקמו בבוקר לעוד יום מאתגר, לעוד יום עם תקוות חדשות. 
והמגיפה ? היא עדיין אורבת בפינה. משפשפת ידיים ומבטיחה להם שהיום הזה יהיה שונה מכל הימים. שהיום הזה, ובניגוד למה שחלמו בלילה יהיה מלא בהפתעות.
אבל אנחנו כאן, גם משפשפים ידיים,
משנסים מותניים ומסתכלים למחלה בגובה העיניים.
הכוח שלנו מגיפתי הבזויה הוא מעבר למה שאת מסוגלת להבין. רחוק מאוד ממה שאת יכולה לדמיין.
נמשיך להילחם בלי לאות, נמשיך לשאוב כוחות גם אם נדמה לנו שהמגפה לא תעזוב,
ותהיה באורך הגלות.
נמשיך להתחבק אחרי כל הצלחה,
נמשיך לבכות בצד, בשקט, בכל פטירה.
נמשיך להחזיק ידיים ולתמוך אחד בשני, ונשאב כוחות מכל הצוותים הנפלאים, שבלעדיהם אנחנו לא שווים.
נמשיך לצחוק בפני הנגיף, ונגיד : כן אנחנו יכולים !
היינו הראשונים שרצו למונשמים,
ונשבענו יותר מאחת, שאנחנו נהיה אחרוני היוצאים.
נזכור את התקופה הזאת לעולמי עולמים, התקופה שהפכה אותנו למאמינים,
לחולמים.
עיצבה את התפיסה שלנו, את האישיות שלנו, גם אם כבר שנינו עברנו את גיל הארבעים.
שניים שנאחזים אחד בשני. נאחזים בכל הכוח ובשאריות האמונה.
נאחזים בתקוה, ולעיתים בחסדי האלוהים.
כן אנחנו יכולים !
לפני שבועיים דר׳ איתמר נכנס לחדר המונשמים ותלה על הקיר שלט שכתוב עליו : yes we can
שלט אחד,
משפט אחד,
שמסמל את הכל,
ומגמד את שאר המילים.
שלט אחד,ושני אנשים.
שימשיכו להתחבק ולבכות,
ובליבם תפילה שהיא לעיתים חירשית ולעיתים כמו הר געש מתפרץ בלהבות...
כן אנחנו יכולים !!
הטור של ארשיד שיבלי, סגן אח אחראי בטיפול נמרץ,  שפורסם בYnet https://www.ynet.co.il/article/HyMFAnsID...

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏לעמוד‏‏‏