טורים ודעות : ד"ר בינה ניר בטור אישי: כשהכל מתפרק... המעבר לאחריות אישית

כשהכל מתפרק... המעבר לאחריות אישית

ד"ר בינה ניר

לאור האסון שפקד את כולנו אנו חווים בימים אלו טלטלה אישית, קהילתית ולאומית. רבים מאיתנו מרגישים שאמונות, ערכים, תקוות ו'תבניות' מחשבתיות התפרקו לנו והקרקע נשמטת תחת רגלינו מרוב פחד וכאב. בימים של כאב כה רב, שאינו ניתן לעיכול והבנה, עולה ביתר שאת שאלתו של איוב לאל "אֹמַר אֶל-אֱלוֹהַּ אַל-תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מַה-תְּרִיבֵנִי" (איוב י', 2). איוב מבקש לדעת את הקשר הסיבתי בין התנהגותו לסבל אותו הוא חווה כענישה. איוב הפך לסמל תרבותי של ייסורים ותחושת אי צדק. בדומה לאיוב, מרבית בני האדם נוהגים לחפש במצבי משבר הסבר רציונאלי, בעולם שלמעשה אינו רציונאלי. התודעה שלנו אינה יכולה לבוא על סיפוקה עד שתבטא את המציאות במונחים של חשיבה והיגיון. "אני רוצה שהכל יוסבר לי, או לא כלום, והתבונה חסרת אונים לנוכח זעקתו זו של הלב" (קאמי 1990, 24). אנו מחפשים היגיון במציאות ומוצאים סתירות וחוסר היגיון. העולם עצמו, מוסיף קאמי, "משמעותו הבלעדית הוא אי-רציונאל עצום". 

גישות פילוסופיות, רוחניות וחינוכיות שונות מציעות לנו להתבונן בהווה המתפרק, לפני שאנו ממהרים לאמץ דרכי מילוט ל'תבניות' אחרות מוכרות – כדי להרגיש מוגנים ובטוחים – בטענה, כי יש לנו הזדמנות דווקא ברגעים הקשים ביותר בחיינו 'לחשב מסלול מחדש' ולהתבונן בחיים בדרך חדשה, בזכות התפרקותן של התבניות שהיו מוצקות.

את התבניות שבאמצעותן אנו מפרשים את המציאות, מתאר הסוציולוג קליפורד גירץ כרשתות של משמעות. "האדם הוא בעל חיים האחוז ברשתות משמעות שטווה הוא עצמו" (גירץ 1973, 17), ורשתות אלו עצמן הן הוויית התרבות. לאמור, אנחנו מפרשים את העולם הסובב אותנו באמצעות תבניות משמעות שאנחנו יצרנו בתרבות ובאופן אישי. תופעות לא מעטות שאנו כל כך בטוחים לגביהן כי ראייתנו אותן הינה אובייקטיבית ונטולת פרשנות אישית – עוברות גם הן את מערכת הפרשנות הסובייקטיבית והאישית שלנו.

איוב התלונן על אלוהים, ולנו, כחברה מקוטבת ושסועה ישנה רשימה לא קטנה של "אשמים" להתלונן עליה ובפניה – כל קבוצה ו"האשמים" שלה בהתאם ל'תבניות' שלה. אכן, חובה עלינו כחברה לברר בירור נוקב, להבין מה קרה, ומדוע נקלענו לאסון כה גדול ואף לבחון מי הם האשמים. יחד עם זאת, בטור אישי זה, אינני רוצה להתייחס להיבט הבטחוני, שאינו תחום המומחיות שלי, ואף לא להיבט הפוליטי (שצריך כמובן להתייחס אליו) – אך ברצוני להתייחס לנושא האחריות האישית – לאחריותו וחלקו של כל אחד ואחת מאיתנו, בהרס העצמי שלנו כחברה. 

הדיון בסוגיית האחריות האישית שלנו לאורך השנים, כחלק מהגורמים שהתנקזו והובילו לקרע הגדול שאנו חווים כיום בחברה הישראלית, מוביל לציווי הסוקרטי – "דע את עצמך". בלהט הכעס והשנאה, אנו מצביעים בקלות על הכשלים של האחרים ולא מעזים או לא מצליחים להתבונן בעצמנו, ולהבין את חלקנו בתמונה המשותפת. חברה היא מרקם אנושי שלכל אחד ואחת יש חלק בה וישנה אחריות אישית שלא ניתן להתחמק ממנה. "כשאנו פורקים, לעתים מזומנות, את מורת רוחנו על הזולת, כשבעצם אנו חשים אותה לגבי עצמנו, מה שאנו שואפים למעשה הוא לערפל ולכזב בשיפוטנו: אנו מעוניינים לגרום למורת רוח באמצעות הליקויים והכשלים של האחרים, ובכך לחמוק מראיית עצמנו...."(ניטשה 2008, עמ' 260)

מגזין אפוק התייחס בימים אלו לשאלה הקיומית שכולנו שואלים, באמצעות ספרו של צ'סטרטון  ולשאלה ברוח ספרו, שניסח עיתון בריטי עבור קוראיו "מה לא בסדר עם העולם?" – לשאלה זו השיב צ'סטרטון – "אני" (I am). "צ'סטרטון לקח אחריות עצמית מלאה על המצב והגיע להבנה שכדי לשנות אותו (את העולם) עליו לשנות ראשית את עצמו" (אפוק, דצמבר 23). בעתות משבר, יותר מתמיד, עלינו לבחון את עצמנו ואת האחריות האישית הנגזרת עלינו במצב קיומי מסוים. אנו מצפים, בדומה לילדים קטנים, שמישהו אחר יהפוך עבורנו את העולם למקום טוב יותר, נכון יותר וראוי יותר. אי לקיחת אחריות והאשמת אחרים פוגעת בנו – כאשר אנחנו מאשימים אחרים אנו טוענים למעשה שאיננו חלק מאותה מציאות. כל אחד ואחת מאיתנו הוא המבוגר האחראי.

כאשר אנו נטולי אחריות אישית, אנו הופכים 'תקועים' בדפוסים של קורבנות עצמית, קדושים מעונים, ואף מועדים לדפוסים של 'צדקנות'. לעומת זאת, כאשר אנו לוקחים אחריות כלפי המחשבות, הרגשות והשיח שלנו, החיים שלנו עוברים מהפך. אנו חייבים להבין שאנשים אחרים חופשיים לחשוב, לומר, לכתוב ולפעול בניגוד לרצוננו. חופש זה הוא זכותם הטבעית מלידה, ובכוחם לעשות בו שימוש או לא. התסכול שלנו נובע מההשקעה העצומה שלנו בניסיון לשנות את האחר, לכעוס עליו ואף לשנוא אותו. אדם היודע את עצמו – חי מתוך פרדוקס מרתק, שבו, מחד גיסא הוא מודע לפן החברתי שלו (ה"אישיות"), המוגדר על-ידי מסכותיו, הידע שלו, כבליו, האגו שלו, מערכת ההתניות והציפיות בהן הוא שבוי, הרגליו, תכונותיו ורמת התודעה מתוכה הוא פועל. ומאידך גיסא, האדם היודע את עצמו חווה גם את הפנים הקיימות מעבר לגלוי, מעבר לתפישה חושית -קוגנטיבית, מעבר ליכולת השפה לתארה.

אחריות היא בראש ובראשונה אחריות האדם כלפי עצמו – זוהי האחריות המלאה ביותר. הפילוסופיה הקיומית, בניגוד לדטרמיניזם מעניקה לאדם חופש בחירה מלא, אך יחד עם חופש זה באה האחריות. אחריות האדם לעצמו, למעשיו ולבחירותיו מצד אחד, ואחריות לכלל החברה מצד שני. כל בחירה שלנו נושאת עימה אחריות אישית וקולקטיבית. בשל האחריות שאנו נושאים כלפי האנושות כולה בבחירות האישיות שלנו ניתן לטעון כי לא ההיסטוריה מעצבת את האדם אלא האדם מעצב את ההיסטוריה האנושית. ברגע הבחירה האדם הוא נציגה של כלל האנושות (גולומב, 1990). האחריות היא גדולה וכבדה מכיוון שהאדם אחראי בבחירותיו על האנושות כולה. אדם שמתחמק מאחריות הוא אדם שסובל מהונאה עצמית מכיוון שגם אם ינסה האדם להתחמק מאחריות הוא עדיין יישא בה (סארטר, 2014). 

בפני האדם עומדות שלוש דרכים לבריחה מחופש הבחירה ומהאחריות הכבדה המצטרפת אליו. הדרך הראשונה, היא לדחות את רעיון חירות האדם ולטעון שאין לנו חופש בחירה בשל סיבות חיצוניות (בכך אנו מתנהגים כקורבן פאסיבי של הנסיבות). הדרך השנייה לברוח מאחריות, היא כן לקבל את הטענה כי האנשים חופשיים, אך לדחות את האחריות שלנו כלפי האנושות כולה (גולומב, 1990). דרך נוספת להימלט מאחריות, היא להיות חלק מקבוצה. כאשר האדם הופך להיות חלק מקבוצה, הוא לא צריך יותר לקחת אחריות על עצמו ועל חייו. האחריות על חייו נבלעת בקבוצה והוא נותן לחברי הקבוצה לבחור ולהחליט עבורו. חברי הקבוצה מחלקים את האחריות בין כולם ומסירים את האחריות האישית מעצמם (רעם, 2006). 

כיום, רבים מאיתנו נמלטים מהאחריות האישית באמצעות ההשתייכות לקבוצה. בימים קשים אלו, שמיטב חיילינו מוסרים את נפשם בקרבות ורבים מהחטופים עדיין לא שבו לביתם – הגיעה העת לאחריות אישית!!!